בית המשפט קובע, בין היתר:
"…לדעתי ובזהירות המתבקשת, לכאורה, התנהלות לפיה עולה הצעה בשלב א' של הדיונים על ידי רשות מס הנמוכה באופן משמעותי מן השומה המוצאת בשלב ב' של ההליך השומתי, אינה ראויה, ובמידה רבה מבססת טענה כי התנהלות של אותה רשות, אינה רצינית.
יושם לב, כי הסמכות ואף החובה המוטלת על המשיב לבדוק את הדו"ח שהוגש על ידי הנישום (סע' 145(א)(2) לפקודה), כבר בשלב הראשוני של ההליך השומתי, אינה מנותקת מן הסמכות הכללית הנתונה למשיב להשיג מידע, כדי להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של אותו אדם (סע' 135 לפקודה). סמכות הבדיקה כוללת, בין היתר, גם כניסה לכל מקום בו מתנהל עסק או משלוח יד, תפיסת ספרי חשבונות וכיו"ב. מכאן מתבקשת המסקנה שגם הצעה העולה להסדר שומתי בשלב א' של ההליך, צריך שתבוסס על עובדות וראיות.
אכן, יש להניח שהשלב הראשוני בהליך השומתי הוא שלב מקוצר יותר, והמחוקק מצא לנכון להזכיר את הסמכות לחקירה של פקיד השומה לאחר הגשת השגה על השומה שהוצאה (סע' 151 לפקודה). לכן, אין מניעה שהשומה שתוצא בשלב השני של ההליך השומתי תהא שונה מזו שהוצאה בשלב א', ואולם עדיין יש לעמוד על פער סביר בין שני השלבים.
כאשר מדובר בפער משמעותי, צריכה הרשות לתת הסברים מפורטים לקיומו של פער כאמור. ועוד, גם אם התגלו ראיות נוספות, על המשיב לפרט מתי נתגלו וכן, בין היתר, לנמק, מדוע לא ניתן היה לעשות שימוש באותן ראיות כבר בשלב א' של ההתדיינות.
אם קיימת "מדיניות" – והדבר לא הוכח – של העלאת הצעה נמוכה להסדר בשלב א', ללא ביסוס ומבלי שבאותו שלב נעשתה בדיקת נתונים נדרשת, ובשלב ב' ישנה "מדיניות" של הפרזה בשומה בצו, הרי שאין לקבלה."
לקריאת פסק הדין המלא:
